פרשת בראשית - הרב עודד מזור

הפטרת מחר-חודש: שקיעה, זריחה

קשה להאמין, רק התחילה שנה חדשה וכבר אנחנו עומדים לסיים את החודש הראשון של תשפ"א – תשרי מסתיים, מרחשוון מתחיל, 1/12 של השנה שנכנסה כבר חולף. ועדיין אנו רק בראשית, יש עוד 11 חודשים לקיים את ההבטחה שלנו זה לזו שזו תהיה שנה טובה.

והשנה הזו, תשפ"א, בין שלל אתגריה, גם בנויה באופן מאתגר עם הרבה "יוצאים-מן-הכלל": ראש-השנה, חג סוכות ושמיני-עצרת-שמחת-תורה חלו בשבת; פורים דמוקפין, הנחגג בירושלים, יחול בשבת, ולכן יזכו יושבי ירושלים לחגיגה שתתפרש על שלושה ימים, "פורים משולש"; ליל-הסדר יהיה במוצאי-שבת ויביא לנו שבת בלי חמץ ובלי מצה, ועוד.

וכבר שבת בראשית אינה שבת רגילה – למחרת השבת, ביום ראשון, התאריך יהיה ל' בתשרי, ולכן יהיה זה היום הראשון מתוך יומיים של ראש-חודש מרחשוון. לפיכך, שבת זו היא לא רק שבת "מברכים חודש", בה נכריז על חודש מרחשוון שיתחיל בשבוע הקרוב ונברך אותו, אלא היא גם שבת "מחר חודש", שבת בה קוראים הפטרה מיוחדת המזכירה אירוע שקרה לפני שנים רבות יום לפני בואו של ראש חודש.

הסיפור בספר שמואל א' פרק כ' מספר על דוד הנמלט מן המלך שאול שמבקש לפגוע בו, ועל בנו של המלך, יהונתן, האוהב את דוד ורוצה לשמור עליו מפני שאול אביו. דוד ויהונתן קובעים ביניהם דרך להיפגש, להעביר עדכונים על מצב רוחו של שאול וגם, כפי שמסתבר שצריך, להיפרד לתקופה מפחד המלך הכועס. ההפטרה מתחילה בשיחת התכנון של יהונתן ודוד, המתקיימת, כך מסתבר, יום לפני ראש-חודש. איזה חודש? לא ידוע. אבל ידוע, מתוך המסופר, שבראש-החודש עצמו תתקיים סעודה בבית המלך שאול, כמדי ראש-חודש, והתנהגותו של שאול בסעודה הזו תכתיב את המשך התנהלותו של דוד – האם נשקפת סכנה לחייו ועל-כן יימלט? האם שאול נרגע ודוד יכול לחזור אל קרבת המלך? דוד לא יגיע אל הסעודה, יהונתן יראה האם שאול שם-לב לכך, האם ההיעדרות תכעיס אותו ועד כמה, ולאחר מכן יעדכן את דוד בדרך-סתרים שקבעו ביניהם:

וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ... וַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה לְשַׁלַּח לִי לְמַטָּרָה. וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת הַנַּעַר "לֵךְ מְצָא אֶת הַחִצִּים"; אִם אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר "הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה" – קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר, חַי יְהוָה. וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם "הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה" – לֵךְ, כִּי שִׁלַּחֲךָ יְהוָה. וְהַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֲנִי וָאָתָּה, הִנֵּה יְהוָה בֵּינִי וּבֵינְךָ עַד עוֹלָם. (שמואל א' כ' י"ח-כ"ג)

בסעודת היום הראשון של ראש-החודש, שאול מבחין בחסרונו של דוד אך לא אומר דבר. "קורה", חושב לעצמו המלך (ומספר לנו המספר). אבל בסעודת היום השני הוא כבר מתחיל לחשוד וגם לחשוש: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ: 'מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם?'". יהונתן מסביר שדוד ביקש את רשותו לחגוג את ראש-החודש עם משפחתו בבית-לחם, ושהוא הסכים לכך. שאול, שרואה בהתנהגות הזו של דוד זלזול בבית המלך וסמל לכל הרע שבדוד, מתפרץ על בנו בכעס ובקללות: אתה מעדיף את דוד על-פני הכבוד המשפחתי שלנו! אתה לא מבין שכל עוד דוד חי אתה לא תמלוך, אנחנו בסכנה?! אבל יהונתן, בתמימות או בהיתממות, לא מבין מה הבעיה, בסך הכל דוד חוגג עם משפחתו – "לָמָּה יוּמַת? מֶה עָשָׂה?". תשובתו של יהונתן כבר מעבירה את שאול על דעתו, הוא משליך חנית על יהונתן, ועכשיו גם יהונתן מבין שזה אבוד, אין מקום לדוד ליד שולחן המלך שאול. למחרת, כפי שסיכמו ביניהם, דוד ויהונתן נפגשים בשדה. יהונתן יורה את החצים, אומר לנער את המשפט המבשר שאכן דוד צריך לברוח, ואחרי שהנער אוסף את החצים יהונתן שולח אותו הביתה כדי שתהיה לו הזדמנות להיפרד מדוד.

וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה, וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל. וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד: "לֵךְ לְשָׁלוֹם, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְהוָה לֵאמֹר 'יְהוָה יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ – עַד עוֹלָם'".

כך מסתיימת הפטרת מחר-חודש. בכל פעם שראש-חודש חל ביום א', למחרת השבת, אנו קוראים את ההפטרה הזו. אין בה תיאור של תקווה מיוחדת או תיאור של החודש החדש הבא עלינו לטובה כמביא הבטחה טובה. להיפך, זהו סיפור המדגיש את ראש-החודש כרגע של אכזבה, תסכול והרבה כאב. האיבה שחש שאול כלפי דוד מובילה אותו אל סף הפגיעה הפיזית בבנו יהונתן, ובוודאי לפגיעה נפשית באמון ביניהם. זהו רגע נוסף, אחד מבין רבים, במסלול הנפילה של שאול.

אז למה אנו קוראים וקוראות דווקא את ההפטרה הזו בשבת מחר-חודש? האם האזכור של תאריך הסעודה מצדיק לחזור שוב ושוב אל הסיפור הקשה הזה?

אם נקרא את הפסוקים קריאה אליגורית, אולי נמצא לכך תשובה אפשרית. שבת מחר-חודש איננה, עדיין, תחילת החודש החדש. אנחנו עוד ביום האחרון של הירח היוצא, הלבנה הדקה והקטנה ביותר, לפני שתעלם מעינינו. כמו שאול, ההולך ומאבד את עצמו ואת דרכו, מביא את עצמו לסיום מסעו. ברגע הזה עוד אי-אפשר לראות, אבל ירח חדש עומד לזרוח, לבנה חדשה תפציע ותתמלא. כמו בסיפור על דוד, שיתפוס את מקומו של שאול ויביא תקווה חדשה לעם ישראל, גם הלבנה החדשה שעדיין לא נראית נמצאת שם, מובטח לנו שהיא תזרח. וגם היא, כצפוי וכתמיד, תתמעט בשלב מסוים ותעלם, ותתחדש שוב.

"יְהוָה יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" – המהלך הטבעי בטבע, במראה הירח מן הארץ, בסדרי עולם, בסדרי חיי האדם ותולדות החברה האנושית – כל אלו ימשיכו עד עולם. עליה ונפילה, קריסה ובניה מחדש, התמלאות והתרוקנות, החשכה והארה. בימים מורכבים אלו, של קורונה ושל משבר-אמון כואב בתוך העם ובין העם למנהיגיו, אולי נכון יותר שנזכיר לעצמנו שגם אחרי הקושי הגדול יגיעו ימים טובים, כי כך הוא הגלגל בעולם. אחרי השליט האומלל והמשתגע יבוא מלך של גדולה ושירה; וכשגם זה ידעך, וגם אם יסתאב, יבוא דור חדש, הזדמנות נוספת.

מכיון שהשבת הזו היא שבת בראשית, יש שיעדיפו לקרוא בה את הפטרת בראשית, בישעיה מ"ב, ויש שיבחרו לשלב בין שתי ההפטרות – לקרוא את הפטרת בראשית ואחריה את הפסוק הפותח ואת הפסוק המסיים של הפטרת מחר-חודש. מסר התקווה והתיקון מופיע גם בהפטרת בראשית, אשר נבחרה בשל הפסוק בו היא מתחילה והמחבר אותנו אל בריאת העולם: "כֹּה אָמַר הָאֵל יְהוָה, בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם, רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ, נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ" (ישעיה מ"ב ה'). ומהי הבטחתו של האל, בורא העולם? "הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ, וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד, בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיע אֶתְכֶם" (שם, ט') – אתם, בני-האדם, רואים רק את ההווה. אבל יש התחדשות באופק, יש צמיחה חדשה בעתיד. וגם אם היא עדיין לא נראית – תאמינו לי, תאמינו בי.

"וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ, בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם, אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר, אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים" (שם, ט"ז)

מתוך החושך יגיע אור, מתוך השקיעה תבוא זריחה חדשה, מתוך מנהיגות שוקעת תפציע מנהיגות אחרת. מתוך אמונה גדולה בכך, גם אנחנו נוסיף ונפעל, נפתח את הפתח לאור חדש, ונקפיד לא להסתנוור.